<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף ו.</h2>
עוד שם עוד כתב החכם מי שהוא חשוד לאכול גבינה וכו'. אמר הכותב כמה שגגות שגג בזה בין בעיקרן של דברים בין בלשון הגמרא וכי בעל הגמרא ממשל משלים הוא לומר דברים נראים כמפורשים ואינן אלא משל וחידה זה לא נמצא מעולם בכל הגמרא. ושגה גם בעיקר הדין דאם איתא עשינו אנשי סוריא אוכלין איסורין אלו לתיאבון, וכיון שאינו להכעיס יכול אדם להתארח עמהן ולאכול ממה דמשגר ליה, ואם כן מכאן יצא לנו למומר אוכל נבלות לתיאבון דמותר להתארח בביתו ולאכול משחיטתו וכן אם שגר לו מותר לאכול משחיטתו, ולא תהא כזאת בישראל ואין אוכלין משחיטתו אמרו (חולין ג', ב') לא שנא קונה ממנו לא שנא לוקח ממנו במתנה ולא מצאו לו היתר אלא בבודק סכין ונותן לו, ועוד תדע לך דאפילו בדמאי הקל דרוב עמי הארץ מעשרין אפילו הכי אין מתארחין עמו ואם נתארח אצלו אינו מאמינו, ותנן בפ' רביעי ממסכת דמאי (מ"ב) המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אוכל עמו בשבת ראשונה ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות ובלבד שיאמר לו מעושרין הן, ובשבת שנייה אעפ"י שנודר ממנו הנייה לא יאכל עד שיעשר ע"כ. ואם על הדמאי כן כל שכן חשוד בימ"ח מח"ג ואלו דברים ברורים הם. גם מה שאמר דיותר אדם נזהר מלהאכיל איסור לאחרים מלאכול הוא עצמו, זה דבר תימה שיאהוב יותר נפש חבירו מנפשו ואדרבה אמרו בפרק שני של דמאי (מ"ב) רבי יהודה אומר המתארח אצל עם הארץ נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים, אלא על כרחנו אנשי סוריא לא היו חשודין לאכול אבל חשודין למכור ואינן נזהרין מלפני עור לא תתן מכשול, וכן פי' רש"י ז"ל זה לשונו אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא שחנונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן הנכרי ומיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא הילכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו ע"כ לשון הרב ז"ל. והא דקאמר בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא לאו למימרא דאי לא משכח היתירא אכיל איסורא כענין שאמרו בחשוד לאכול לתיאבון, אלא לפי שהתירו לאכול עמו ולקבל ממנו דורון ולאכול קאמר והכי קאמר מותר להתארח ולקבל ממנו לפי שהחנונים אעפ"י שחשודים למכור הם בעצמם אין חשודין לאכול איסורין אלו אלא מן המותר שלוקחים מישראל ובאלו אמרו אינן חשודים לאכול איסור אלא היתר.
עוד שם עוד כתב מי שחשוד וכו'. אמר הכותב איני יודע מי גורם לו להחליף לשון המחבר וכותב הכונות כפי מה שהוא סבור וחוזר ותופס, והמחבר לא כן כתב אלא כן כתב, וזה לשונו שכתב על הנותן לחמותו בזמן שאמר לו עשי לכי משליכי חושש ואפילו אמרה לו מעושר, ממנה אתה למד לחשוד על גבינת הנכרים שמותר ליתן לו לבשל לו אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה חושש משום גבינה של נכרים ע"כ לשון המחבר. ובזה אין לדקדק בו כל מה שאמר דכאן יש לחוש שמא משל עצמו בשל לו ולא עוד אלא אפילו לקח מאחר אינו נאמן אם היו רבים מקילין בזה ואוכלין, כדרך שאמרו בדמאי שאפי' אמר לו קח לי ממי שהוא נאמן ואמר לו ממי שהוא נאמן לקחתי, אינו נאמן.
עוד שם עוד כתב החשוד לאכול גבינה של נכרים כו'. אמר הכותב איברא נראין דבריו לפשטן יותר מדברי המחבר אעפ"י שנראה שלא כיון יפה לטעם אישתמוטי דקאמר, ואני אסייע דבריו מתוך הירושלמי דגרסינן התם (ה"ד) על ההיא מתניתין תני אמר ר"י אפילו אמר לו מפלוני אינו נאמן עד שיאמר לו קח לי ואני אתן מעות א"ר יוסי מאי טעמא אני אומר אחר קרוב מצא לקח ממנו. דתנן התם התקבל לי גטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ר' אלעזר אוסר מיד מאי טעמא דר' אלעזר אני אומר אחר הדלת מצאו, אתיא ר' אלעזר כר' יוסי ור' יוסי כר' אלעזר דר' יוסי רובה דר' אלעזר ולא מודה ר' אלעזר שאם אמר לו אל תקבלהו לי אלא במקום פלוני שאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום, וכה אפילו אמר לו מאיש פלוני אינו נאמן עד שיאמר לו קח מפלוני ואני נותן מעות ע"כ בירושלמי. ומכאן נראה דלרבנן דוקא באומר לו מאיש פלוני קח לי ור' יוסי פליג אפילו בהא עד שיאמר אני נותן מעות, ועדיין אני אומר שנראין דברי המחבר דאפי' תמצא לומר דלרבנן אי אמר מעצמו מנאמן או מפלוני נאמן קניתי לך אינו נאמן, לא אמרו שאינו נאמן אלא באומר סתם מאיש נאמן קניתי לך ואי נמי מאיש פלוני שהוא נאמן, לפי שבאלו אפשר להשמט שאפילו בדקו אחריו ומצאו ממי לקח או אפילו בדקו אחר אותו פלוני שאמר עליו שהוא נאמן וימצא שאינו נאמן, יכול הוא להשמט ולומר לדידי נאמן הוא וכדאיתא בהדיא בבכורות בשלהי פרק כל פסולי המוקדשין (ל"ו, א'), דאקשו ארישא דהא מתניתין אמאי אינו נאמן, לרב יהודה דאמר דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ודחו התם אית ליה לאשתמוטי עלי דידי המוני הוה מיהימן. ולא כמו שיראה ממה שכתב דמצי לאשתמוטי כיון דמנפשיה קאמר, דנראה שרוצה לומר דמצי לאשתמוטי ולומר מאיש נאמן לקחתי והלך לו למדינת הים. ומ"מ אם יחד לו אדם שהוא בודאי מוחזק לכל בנאמן למה לא יהא נאמן והא הכא מילתא דעבידא לאיגלויי הוא ולית ליה לאישתמוטי ולא משקר, והא דקתני מאיש פלוני הרי זה נאמן לאו דוקא בשאמר לו משלח מאיש פלוני קנה לי, אלא כל שייחד המשלח או השליח איש ידוע מוחזק ונאמן, נאמן דלא משקר כל היכא דליכא לאשתמוטי. ועוד נראית ליה ראיה גמורה על זה מהא דגרסינן בבכורות בשלהי פרק כל פסולי המוקדשין (ל"ו, א') אמר רב יהודה נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, מאי טעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר. ואותביה רב שזבי מהא מתניתין דדמאי האומר למי שאינו מומחה על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן. אמאי כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, ודאי התם דאית ליה לאישתמוטי עלי דידי המוני מהימן, סופא ודאי מסיעה ליה מאיש פלוני נאמן הרי זה נאמן ודחינן התם כיון דאית ליה תובע מירתת, כלומר כיון שהזהיר ליקח מאותו הפלוני הנאמן מירתת שלא לשנות וכן פירש שם רש"י ז"ל. ואמרינן תו התם (ל"ו, ב') אמר רב יהודה בר אבא מנא ליה ליהודה אנא קבעתיה בגידול וגידול קבעה בדידיה הכי אמרינן לה נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו בסורא מתנו כלישנא קמא בפומבדיתא מתנו כלישנא בתרא, והלכתא כלישנא קמאי. אלמא מסקנא דהא שמעתא דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקר כרב יהודה וכדסייעיניה מסופא דמתניתין דדמאי. והא דדחינן שאני התם כיון דאית ליה תובע מירתת, ליתא אלא בין אמר לו משלח מאיש פלוני הנאמן קח לי ובין אמר שליח מאיש פלוני המוחזק בנאמן לקחתי לך נאמן דלא משקר, וק"ו מבכור דרב יהודה.
עוד שם כתב החכם מי שהוא חשוד וכו'. אמר הכותב חפץ הרוצה לחלוק לכל דבר מביא לכלל טעות. דודאי אם אינו חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל בו אעפ"י שהוא מיקל בדבר שהרבים מקילין בו, מפקידין אצלו אותו דבר בעצמו ולא חיישינן לחילופי שאינו חשוד לא לגזול ולא להחליף, ואין זה קרוי מומר לאותו דבר שהוא שמיקל בדבר זה אינו בעיניו כעובר וכמומר לזה, והיינו דאסיקנא בפ"ק דחולין (ו', א') ובגיטין פרק הניזקין (ס"א, ב') דלחלופי לא חיישינן משום דבדמאי הורגלו רבים להקל ותנן בשלישי של מס' דמאי (מ"ד) המוליך חיטיו לטחון הכותי ולטחון עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, לטחון הנכרי דמאי, המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ בחזקתן למעשרו' ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו, ר' שמעון אומר דמאי. וכל שכן חשוד באיסורין דרבנן כאוכל גבינה של נכרים וכבר כתוב זה בחבור בארוכה ובביאור רב, אבל אם היה חשוד לגזלה אין מפקידין אצלו כל דבר שיש לחוש לחלופי איסור שהוא נוהג בו ואפי' לחלופי דמאי, וכדאמרינן התם השתא מגזל גזלה חלופי מבעיא וכן אם חשוד בדבר כגון לנבלות וכיוצא בזה אין מפקידין בידו אותו דבר אם הוא של תורה עד שיהא בו ב' חותמות ואם של דבריהם בחותם אחד וכמו שכתוב בחבור בביאור רב. ומה שכתב דמה שכתב המחבר בחב"ית וחמ"פג שלא כשיטת הירושלמי, לא ידענא מאי קאמר ואולי כתב שלא בהשגחה. ויתר הדברים שכתב שם בחותם אחד ושני חותמות לרבנן ולרבי אליעזר אין ממש בדבריו וכבר כתבתי כל זה בארוכה בבית היין בס"ד, וכן השבתי בארוכה במה שכתב בענין מפתח וחותם ואיני צריך לכתוב עוד כאן.
<h2>דף צד.</h2>
והמשלח ירך מנוקרת לחבירו ביד גוי מותר לסמוך על אותו חתך, שאין לך סימן גדול ומובהק ממנו לפי שאין גוי יודע לזייף ולחתוך כחתוכו של ישראל, דתנן בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי אע"פ שגיד הנשה בתוכה, ואמרינן עלה בגמרא, שלמה אין חתוכה לא. ואקשינן במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין, חתוכה נמי לישדר ליה, דהא לא אתו למיזבן מיניה, אלא במקום שמכריזין, שלימה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבין לה, ופרקינן איבעית אימא במקום שמכריזין וחתוכא דגוי מידע ידיע, כלומר חיתוך של גוי כנגד חיתוך של מנקרי בשר דישראל, מידע ידיע. וחיתוך של שחיטת סימנין לאו סימן הוא שלא כדעת הרב בעל העיטור ז"ל, וכבר כתבתיה למעלה בשער ראשון של בית השוחטין. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני]. עוד כתב והמשלח ירך מנוקרת לחברו ביד נכרי מותר לסמוך על אותו חתך שאין לך סימן גדול ומובהק ממנו לפי שאין נכרי יודע לזייף ולחתוך כחתוכו של ישראל, דתנן בפ' גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומה ניכר. ודייקינן עלה שלמה אין חתוכה לא במאי עסיקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבין לה, ופרקינן איבעית אימא במקום שמכריזין וחתוכה דנכרי מידע ידיע. ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל. הרי שאמרו דחתוכה דנכרי מידע ידיע אבל שחיטה ודאי לא הוי סימן ע"כ. ואין דבריו נכונים שאין סימן לא זה ולא זה והא דאמרינן חתוכה דנכרי מידע ידיע אין זו ראיה לומר שיהא ראוי לסמוך על חתיכה [דנר'] דישראל, דההיא לא אתמרא אלא למימרא דההיא חששא רחוקה היא בירך שלמה אף במקום שמכריזין שמא יחזור וימכרנה לישראל ואם יבא למכרה לישראל שיחתוך אותה כדי להטעותו, ואם יבא לחתוך אותה שיטעה בו ישראל הלוקח ולא יכיר אותה אם חתך זה של נכרי או ישראל ויבא לטעות בגיד הנשה שהוא דבר הניכר במעט עיון, לכולי האי לא חיישינן אבל לסמוך עליה מפני החתך להתירה בכך זה אינו. וראיה ברורה לזה האי דאמרינן איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל ואמאי לא אמרינן איבעית אימא במקום שאין מכריזין ואפילו הכי חתוכה לא דחתיכה דישראל הוא, ואתי למסמך עליה דסימנא הוא וזבין לה מיניה בהכי אלא ודאי ליתא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער שני]. עוד שם עוד כתב שהמשלח ירך מנוקרת וכו'. אמר הכותב מה שכתב המחבר כמה גדולי ישראל חתמו בו שכן אמרו משמו של רש"י ז"ל, והרב בעל העיטור ז"ל סמך על זה להתיר אפי' בחתך שחיטה אעפ"י שאין המחבר מודה לו בסימן שחיטה כמו שכתוב בחבור. ומה שפי' בחתיכה דנכרי מידע ידיע כחומץ לשנים ויבין כל מבין. ועוד דמתוך מה שכתב נראה שלא הבין בראיה שהראיה אינה מתוך כללא כלומר מדקאמר חתיכה דנכרי מידע ידיע מכלל דישראל הוי סימן חתיכה ונקר גידה, אלא הראיה מדאסרי בחתוכה דילמא אתי למזבן ישראל מיניה דאם תמצא לומר שאין סומכין על חתיכה דישראל מה לי שלמה מה לי חתוכה דבין כך ובין כך לגיד הנשה ליכא למיחש דלא אתי למיכל עד דמחזר אחר בקי, ומשום הא אתי לאקשויי אי הכי אפילו שלמה נמי לא דדילמא חתוך לה נכרי ומזבין לה לישראל וישראל סמיך על חתיכה דקס"ד דליכא מידי בין חתיכה דנכרי לחתיכה דישראל, ופריק דחתיכה דישראל ודאי איכא למיחש דילמא אתי למסמך עליה דסימן מובהק הוא אבל בדנכרי לא חיישינן דמידע ידיע. והא דקאמר איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל ולא קאמר שמא יבוא ישראל לסמוך על סימן החתוך, היינו טעמא משום דבמקום שאין מכריזין מוכרין להם ואין קונין מהם כלל בין שלמה בין חתוכה ואעפ"י שראינוה חתוכה כחתוכה דישראל מימר אמרינן דילמא לאחר שנקרה ישראל לתבשילו נמצאת טרפה או נבלה או נולד בה שום חשש איסור אחר, כל שכן לדעת רת"ם ז"ל שפירש דאפילו חתוכה שמכרה לנכרי בפני ישראל אסור ליקח ממנו אלא אם כן נתנה או מכרה לו בפני ישראל ואמרו בפירוש שהיא כשרה והוא הנכון שבשמועה, וכשמועה דשמואל דיהיב לנכרי נבלה במר דשחוטה אבל במקום שמכריזין ולא הכריזו שמוכרין להם וקונין מהם איכא למיחש אי לאו דחתוכא דנכרי מידע ידיע ובחתוכא דישראל כל שהגיד בתוכו, דאתי ישראל למזבן בשר מיניה דנכרי ביומא דלא אכרוז, ואי חתוכה היא אתי למסמך בהא אפילו לגבי גיד והדין נותן בודאי לסמוך על סי' ניקור במשלח לחבירו על ידי נכרי דהשתא על סימן שתי אותיות הקלות להזדייף ביד נכרי סמכינן עליה, חתוך דישראל בחטיטת גיד הנשה הרבה למי שלא למד לא כל שכן וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה.
<h2>דף צה.</h2>
וגרסינן בפרק גיד הנשה ההוא טבחא דאמ' ליה לחבריה, אי הוה מיפייסת מינאי לא הוה ספינא לך משור של פטם דעבדין אתמול, אמ' ליה משופרי שופרי אכלי, אמ' ליה מנא לך אמ' ליה פלניא גוי זבן מינך וספא לי. אמ' ליה תרתי עבדי וההוא טרפה הואי, אמר ר' בשביל שוטה זו שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין, ר' לטעמיה, דתניא ר' אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר. פירוש עשה שלא כהוגן שהיה לו להכריז נפל בשרא לבני חילא, כדרך שמכריזין ביום שנמצא טרפה במקולין, וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל דלא התיר ר' אלא מה שלקחו כבר מן המקולין קודם שנולד ספק זה, אבל ליקח מכאן ולהלן אסור, לפי שכל מה שניקח כבר לא נולד לו ספק אלא בפורש, ובנמצא הלך אחר הרוב. וקשיא להו ז"ל לישנא אחרינא דאיתמר התם, דאמרינן התם איכא דאמרי אמ' ר' וכי בשביל שוטה זה דאיכון לצעוריה לחבריה אנו נאסור כל המקולין, ואקשינן טעמא דאיכון לצעורי הא לאו הכי אסור, והתניא ר' אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ופרקינן שאני התם דאיתחזק איסורא, ובודאי איכא למידק וכי איתחזק מאי הוי ואמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנתגלה הספק, ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן בנמצא הלך אחר הרוב, ולי נראה דהא לא קשיא, דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מן הגוים המוכרין שם, ומשום דאיתחזק איסורא, והוה ליה מכאן ולהבא איסור קבוע. ואם תאמר אם כן פשיטא, ומאי קא קשיא ליה הא דתניא ר' אומר בשר הנמצא ביד גוי מותר, וכי מסבר הוה סבר דר' אפילו מן הקבוע קאמר, והא מתניתא תניא תשע חנויות וכו', יש לומר דהאי מקשה סבר דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה, אלא בשיש שם ודאי טרפה דומיא דאחת מוכרת בשר נבלה, דהשתא הוה ליה איסור קבוע אבל כשאין שם איסור ברור כי הא, דאיכא למימר דלא מכר לגוי אחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו, בכל כי הא לא אמרינן קבוע דכל שאין שם איסור ברור היאך נאמר בו קבוע, ואהדר ליה שאני הכא דאיתחזק איסורא במקולין, דלגוי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע. אי נמי הכי קאמ', שאני התם דאיתחזק איסורא ביד הגוים המוכרים במקולין, דכיון שפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה, [כך] מכר לכל שאר הגוים המוכרין בשר במקולין, וכן פרש"י ז"ל ואע"ג דחדא טרפה הואי כיון דברוב חנויות שבמקולין, מוכרין ממנה, הויא לה כרוב ואי נמי כמחצה על מחצה דמי. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני]. גרסינן בפרק גיד הנשה ההוא טבחא דאמר ליה לחבריה אי הות מיפייסת מינאי הוה ספינא לך משור של פטם דעבדי אתמול אמר ליה משופרי שופרי אכלי, אמר ליה ומנא לך אמר ליה פלניא נכרי זבין מינך וספא לי. אמר ליה תרתי עבדי וההוא טריפה הוה אמר רבי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאבד כל המקולין ר' לטעמיה דתניא ר' אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר. פירוש זו היא שורת הדין משום דאזלינן בתר רובא, וכיון שכן במקומות אלו אסור לו לישראל למכור נבלות וטרפות לנכרי שמא יחזור וימכרם לישראל, ואם עבר ישראל ומכר טרפה לנכרי עדיין הדין קיים בבשר הנמצא ביד נכרי שהוא מותר דרובה היתירא הוא, ומכל מקום אסור לעשות כן וכשתבא טרפה לטבחים היו מפסידין ומפני זה עמדו והתקינו שכל זמן שתהיה להם טרפה שיכריזו במקולין ויודיעו לכל ואותו יום יהא מותר למכור להם נבלות וטרפות, ויאסר בשר ביד נכרי לאותו יום. וכשבא טבח זה ואמר שטרפה היתה אתמול במקולין היה ראוי לפי התקנה שיאסר כל בשר שניקח אתמול מן הנכרים וא"ר שכיון שלא הכריזו ראוי לעמוד על שורת הדין, ואע"פ שקלקל זה למכור טרפה לנכרי הרי שורת הדין שאע"פ כן בשר הנמצא ביד נכרי מותר דאכתי רובא היתירא, שאין התקנה אלא כשהכריזו שבתורת היתר מותר לכל למכור נבלות לנכרי ובשר הנמצא בידו אסור, אבל האי דאקראי בעלמא כיון שלא הכריזו ואסורו עומד במקומו שאסור למכור להם נבלות וטרפות ואע"פ שזה עבר כיון שלא הותר מעמידין על שורת הדין להתיר בשר הנמצא ביד נכרי. ולישנא אחרינא לר' דשוטה זה דאמר דחד טרפה הוה וזבניה לנכרי לצעורי לחבריה אמר ושיקרא אמר, הא לאו הכי כיון דיום זה הות טרפה ודאי ואיתחזק איסורא וראוי היה להכריז, דינן כאלו הכריזו והדרינן לתקנתין ובשר הנמצא ביד נכרי אסור. והמחבר הביא מעשה זה ולא נתחוורו בו דבריו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער שני]. עוד שם גרסינן בפרק גיד הנשה ההיא טבחא דאמר ליה לחבריה אי הות מפייסת מנאי הוה ספינא לך משור של פטם דעבדי אתמול עד והמחבר הביא מעשה זה ולא נתחוורו דבריו בו ע"כ. אמר הכותב אחר שסתם דבריו ואמר שלא נתחוורו בו דברי המחבר עילה מצא שלא אשיב על חלומותיו ועל דבריו ודברי המחבר באותה מעשה דברים ברורים על אפנהים ולפשוט קמטין של הלכה והעומד עליהם ידעם.
ולענין בשר שנתעלם מן העין ובשר שנמצא ביד גוי בלא חותם, גרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ה, א') אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין, אסור. פירוש ואפילו במקום שהמקולין וטבחי ישראל, דחיישינן דילמא עורב אייתי מרחוק, ודידיה שקל והאי אחרינא הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל דאפי' לרב אם נמצאת בדרך שאין העורבים והשרצים יכולין לעשות כן, כגון שנמצאת תלויה מותרת. וההיא חיותא דתליא דלקמן (ע"ב) מונחת היתה בסל במקום שהשרצים נושאין ונותנין שם, ולפיכך חש לה רב. ואקשינן עליה דרב מדתניא מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי מותר, ופרקינן נמצא ביד גוי שאני, כלומר דלא אסר רב אלא משום חשש עורבים המביאין ממרחק. תא שמע תשע חנויות, ובנמצא [הלך] אחר הרוב ופרקינן הכא נמי בנמצא ביד גוי, תא שמע נמצא בה בשר כלומר בעיר שרובה ישראלים, אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים אם היה מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר, וכי תימא הכא נמי בנמצא ביד גוי, מבושל אחר רוב אוכלי בשר, וליחזי אי גוי נקיט ליה אי ישראל, הכא במאי עסיקינן בעומד ורואהו, כלומר שנמצא ביד אדם, וראינו בשנפל מידו דלעורב ליכא למיחש. תא שמע נמצא [בה] בשר, איברים, נבלות. חתיכות, מותרות. וכי תימא הכא נמי בעומד ורואהו איברים ודאי נבלות אמאי, כלומר אם ראינו שנפלו מידו ולא שהשליכם הוא, אמאי מחזקינן להו בודאי נבלות, ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא איתמר עלה, רב אמר מותרין משום נבלות, ולוי אמר מותרין באכילה. רב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה, חזא מעברא דאתי לאפיה, אמר יומא טבא לגאו אזל אוריק בדשא, [חזא] חיותא דתליא טרף אבבא, נפיק ואתו כולי עלמא נפק אתא טבחא נמי, לא עלים רב עיניה מינה אמר השתא קא ספת איסורא לבני ברת. ואקשינן ורב היכי אכיל בשרא ופרקינן בשעתיה דלא אעלים, ואיבעית אימא דאית ליה סימנא בי פיסקי, כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנאתא. וקשיא לי, מאי קושיא דילמא דתליא ליה דליכא למיחש לעורבים ולשרצים, ויש לי לומר דהכי קאמ' ורב מי לא אכיל בשרא אלא אם כן תלויה ועומדת, ופריק דעביד ליה סימנא בי פסקי. ולענין פסק הלכה, הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב והביאו ראיה לדבריהם מהנהו עובדי דהתם דבפרק גיד הנשה, דאמרינן התם (צ"ה, ב') רב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא ביני דני, אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה אית לך סימנא בגויה, אמ' ליה לא, אית לך טביעות עינא בגויה, אמ' ליה אין, אי הכי זיל שקול. רב חיננא חוזאה איתבד ליה גבא דבשרא אתא לקמיה דרב נחמן אמ' ליה אית לך סימנא בגויה, אמ' ליה לא, [אית לך] טביעות עינא אמ' ליה אין, אי הכי זיל שקול, אלמא כי ליכא סימנא או טביעות עינא חיישינן. ועוד הביאו ראיה מעובדא דדיו דבפרק אלו מציאות, דגרסינן התם (ב"מ כ"ד, ב') ההוא דיו דשקל בשרא ושדא בבי ציניתא דבי בר מריון, אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול לנפשך, ואקשינן והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, ופרקינן בעומד ורואהו. אלמא מדאקשינן אליבא דרב, ופרקינן ש"מ כותיה קיימא לן. ודאמרינן התם בפרק גיד הנשה, רב חנין בר רבא איקלע לבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי, אתו עורבים שדו כבדי וכוליאתא, אמר ליה [זיל] שקול אכול דהאידנא שכיחי דהיתירא טפי, דאלמא לא חיישינן לשמא הביאום ממרחק, דודאי אפילו במעלי יומא דכפורי, רוב אוכלי בשר דעלמא גוים נינהו, אפקוה לההיא מהלכתא, ורב כהנא דשרא ליה, אזל לטעמיה דהוא ניהו דאמ' ליה לרב בההוא עובדא דרישא דבפרק גיד הנשה, דאיסורא מייתו דהיתרא לא מייתו בתמיהא. אבל רש"י והר' זרחיה הלוי ז"ל פסקו כלוי מדאמרינן ורב היכי אכיל בשרא, ואילו הוה קים להו כרב הוה ליה למימר ולרב היכי אכלינן בשרא, ודכוותה אמרינן בפרק קמא דחולין בשמעתא דמנא לן דאזלינן בתר רובא (י"א, ב') ור' מאיר היכי אכיל בשרא, כלומר כיון דחייש למיעוטא, ומשום דלא קיימא לן כותיה אמרי ור' מאיר היכי אכיל בשרא ולא קאמר לר' מאיר היכי אכלי בשרא. ועוד יש ראיה לדבריהם מדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ כ"ד, ב') ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי, והתירוהו לו. אמר ר' אמי התירוהו [לו] משום מציאה כר' שמעון [בן אלעזר] ומשום שחיטה כר' חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי, ואוקמה רבא ברוב גוים ורוב טבחי ישראל. ור' אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה דר' אסי ואמרי לה לקמיה דר' יוחנן, אמ' ליה זיל שקול לנפשך, אלמא לא חיישינן לעורבים כל שרוב טבחי ישראל, וכל שכן בשר המונח בבית שאין חוששין שמא עורב בא ונטל זה והביא אחר, וההיא דדיו דבפרק אלו מציאות, יש ספרים דגרסי אתא לקמיה דרב ולא גרסי אתא לקמיה דאביי, ומדרב לרב קא מקשה. ואפילו לספרים דגרסי אתא לקמיה דאביי, לא קשיא, דשאני התם דהא חזינן ליה לדיו דקא מייתי, ולא ידעינן מהיכא, וכל כי הא, איפשר דאפילו לוי מודה בה דעורב אפילו מרחוק מייתי. וטחלי וכוליאתה דרב כהנא דאמ' ליה לרב חנין זיל שקול, דילמא סבירא ליה דרוב אוכלי בשר דההוא יומא ואפילו ברחוק הרבה מפום נהרא, ישראלי נינהו. ורב חייא בר אבין דאיתבד ליה כרכשא ביני דני, ורב חנינא חוזאה דאיתבד ליה גבא דבשרא, ולא התירו להם אלא בטביעות עינא, התם היינו טעמא משום שניטלו ממקומם ונאבדו ומצאום בי דני, ובמקומות שהשרצים מצויין שם, וכן בדין, שאם הניח בשר וניטל משם ונאבד אם אינו מכירו, אני אומר אותו כבר הלך וזה אחר הוא. וגדולה מזו אמרו בפרק קמא דפסחים (י', א') הניח עשר ומצא תשע פלוגתא דר' ורבנן דתנן הניח מאתים ומצא מנה, מנה מונח ומנה מוטל, דברי ר', וחכמים אומ', הכל חולין. וקיימא לן כחכמים, וכל שכן בזו דאפילו ר' נראה דהוא מודה בכל כי הא, כן נראה לי. והרב בעל התרומות ז"ל גם הוא כתב כן זה לשונו, אם הניח חתיכת בשר והלך לו לשוק, וחזר ומצאה במקום שהניחה, אין חוששין שמא החליפה עורב ומותרת, אע"פ שאינו מכירה. אבל כשחזר ובא ומצאה במקום אחר, יש לחוש שהחליפה עורב, עד שיהא בה סימן או יכירנה בטביעות עינא, ואם הניחה בשוק בין הגוים אפילו מצאה במקום שהניחה אסורה, אם אינה מכירה בטביעות עינא או בסימן, וכן שלחה ביד נכרי ע"כ. ומסתברא דאפילו הניחה בשוק בין הגוים אם רוב טבחי ישראל, כשרה. וגדולה מזו היא ששנינו, בנמצא הלך אחר הרוב, ואוקימנא בנמצא ביד גוי ואע"פ שרוב אוכלי בשר גוים כיון שרוב טבחים ישראלים, כל שכן זה שהניח חתיכת בשר ובא ומצא במקום שהניח, ורוב טבחים ישראלים, כך נראה לי. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני]. ולענין בשר שנתעלם מן העין איפליגו בה רב ולוי דרב אסר ולוי שרי ומוכח בהדיא בגמרא דרב מחמיר בבשר שנתעלם מן העין טפי מנמצא ביד נכרי, דאילו נמצא ביד נכרי כל היכא דמקולין וטבחי ישראל מותר דרובה היתירא ואזלינן בתר רובא, אבל נתעלם מן העין לעולם אסור דחיישינן לעורבים ושרצים, ועורבים ושרצים מכולי עלמא שקלי ורובא דעלמא איסורא הוא, ולוי שארי דלא חאיש לנתעלם מן העין. ואמרינן בגמרא דרב חנן מנהרדעא איקלע לבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי אתו עורבי שדו כבדי וכולייתא אמר ליה שקול אכול האידנא ודאי דהיתירא שכיחי טפי. והשתא האי עובדא אתי כלוי דאילו לרב ודאי אסירי דהא לדידיה אפי' במקולין וטבחי ישראל דרובה היתירא אסור בשר שנתעלם מן העין. ואמרינן רב חייא בר אבין איתבר ליה כרכשא ביני דני אתי לקמיה דרב הונא אמר ליה אית לך סימנא בגוויה אמר ליה לא, אית לך טביעות עינא בגוויה אמר ליה אין אי הכי זיל אכול. רב חנינא חוזאה איתבר ליה גבא דבשרא אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סימנא בגוויה אמר ליה לא אית לך טביעות עינא בגוויה אמר ליה אין, אי הכי זיל אכול והני תרי עובדי כרב אתו דאי ללוי כיון דשרי נתעלם מן העין הני ודאי אפי' בלא טביעות עינא מישרא שרו והשתא תמיהא טובא שמעתא והני עובדי דפליגי אהדדי. ותרצתא דשמעתא ומחוורתא דמלתא דהני עובדי כולהו כלוי ועד כאן לא איפליג לוי בהדי רב בנתעלם מן העין אלא במאי דמחמיר ביה רב טפי מנמצא ביד נכרי, דאסר ליה אפי' היכא דרובא היתירא ובהא פליג לוי עליה, דלוי סבר דנתעלם מן העין כנמצא ביד נכרי דודאי חיישינן לעורבים ונמצא בפי עורב כנמצא ביד נכרי דחששא בעלמא הוא ולא חיישינן לעורב למישקל מכולי עלמא אלא מדוכתיה, וכל היכא דבדוכתיה רובא היתירא כשר והיכא דרובא איסורא או מחצה על מחצה אסור נמצא בפי עורב או נתעלם מן העין, דחיישינן לעורבים ושרצים דשקלי הא ומייתי אחרינא. והלכתא כלוי והיינו דרב חנן דשרינן ההוא יומא משום דהיתירא שכיחי טפי בדוכתייהו ואידך עובדי דרובא איסורא בדוכתייהו או מחצה על מחצה בעינן סימנא או טביעות עינא, הא אי הוו רובא היתירא הוה שרינן בההיא כרכשא וההיא גבא דבשרא, דלא גרע ביני דני מפי עורבים ואפי' בפי עורבים שרינן היכא דרובא היתירא כי ההיא דכבדי וכולייתא משום דאפילו תימא דהוחלפה מ"מ היתירא היא, ומההיא משמע דלא חיישינן אלא לעורבים דההוא דוכתא ולא לעורבים דכולי עלמא ושלא כדברי המחבר שכתב דההוא יומא דמעלי יומא דכפורי אפילו ברחוק הרבה מפומבדיתא כולהו היתירא נינהו, והיה לו לסיים לנו תחומין עד כמה צריך שיהו כלן ישראלים אי סגיא דחד יומא או כמה. וכן מה שכתב שאם הניח בשר במקום אחד וניטל משם ומצאו במקום אחר חוששין לו שמא אחר הוא. ואפי' ללוי, והביא ההוא דמייתינן בפסחים הניח מאתים של מעשר שני ומצא מנה הרי זה חולין לרבנן, אין דבריו נכונים דהא אמרינן בבבא מציעא רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות ושרו ליה והרי שם שניטל ממקומן ונמצאו במקום אחר והתירו, ואפילו תאמר שהיה ספק, היה להם לחוש לכך. וההיא דפסחים אינה ראיה כלל דאנן הכי קאמרינן דאפי' הוחלפה כשרה דאפילו בפי עורב כשרה כל היכא דרובא היתירא. ולא נתחוורו דבריו בזה כלל והנכון כמו שכתבנו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער שני]. עוד שם ולענין בשר שנתעלם מן העין כו'. אמר הכותב לא ידענא מאי אדון ביה אם ראה שום ספר לגדולי הראשונים ז"ל בזה אם לא שדבריו הפוכין מדברי כולם, והנה הגאונים ז"ל שפסקו כרב כולם סבורין דהנהו עובדי דרב חייא בר אבין ורב חנניה חוזאה כרב עבדי ועליהן סמכו לפסוק כרב ודלא כלוי, ורש"י והר"ז הלוי ז"ל שפסקו הלכה כלוי אמר דודאי הנהו עובדי כרב נינהו אלא דתלמידי דרב הוו ואי נמי מדת חסידות היתה. והרב בעל התרומות פירשן לפי שניטלו ממקומן כדברי המחבר. ונמצא בפי עורב כולי עלמא אסרי אלא בשרוב אוכלי בשר ישראלים נינהו כעובדא דבי רב כהנא במעלי יומא דכיפורי, והוא בורר דרך לעצמו ויש בו כמה סיגין דכיון דהוא עושה נמצא בפי עורב כבשר הנמצא ביד נכרי ממש וכאן וכאן בשרוב אוכלי בשר שחוטה ואין העורב מביא אלא ממקומו ממש, אם כן עיר שטבחין ומקולין ישראלים, וחוצה לה סמוך לחומה טבחים נכרים ומקולין של נכרים, בשר שנמצא ביד נכרי בתוך העיר מותר דהולכין בתר רוב העיר ואפילו אין דלתות מדינה נעולות וכי נאמר כן אם ראינו עורב ובשר בפיו וכי עורב אינו לוקח אלא ממקומו בלבד אם כן אף אנו נאמר בבשר שהניח בביתו ובא ומצאו במקום אחר ככרכשא דר' אבין וגבא דרב חנינא דעורב או שרצים דשדי ביני דני אפילו רוב אוכלי בשר שבעיר טבחי נכרים עורב וחולדה וברדליס לא נטלו אלא ממה שנמצא בבית ולא חוצה לו דמאי שנא מעיר וחוץ לחומה. ומה שאמר דלפי דברי המחבר שאפי' רוב אוכלי בשר דההוא יומא ואפי' רחוק הרבה מפומבדיתא ישראלי נינהו יסיים לנו מקום עד היכן, איהו נמי יסיים מקום דבעלמא חיישינן והשתא לא חיישינן ואפילו היתה מדינה גדולה כאנטוכיא, ועוד דעורב הא אמרינן דלא שקיל אלא מדוכתיה ואפילו ביומא דלא מעלי יומא דכפורי אי שרא בשכונת ישראל כי הני אע"ג דרוב אוכלי בשר שבמדינה טבחי נכרים נינהו לישתרי דהא לא שקיל אלא מהסמוך לו, והא דקא מקשה ואזיל על דברי המחבר דאמר דאפי' ללוי חיישינן כל היכא דניטל ממקומו דהשתא ודאי איכא למיחש לעורב או לשרצים ואקשי מפרגיות דר' אמי, טעותא רבתי היא דאנן בפרגיות לא תלינן בעורב אלא בעוברי דרכים ומהם נפלי להו או אנחינהו ושכחו, ויותר טעות במה שאמר אנן הכי קאמרינן אפילו הוחלפה כשרה דהיכי שייך תמן הוחלפה והא אינה אלא דנפלה מידי עוברי דרכים, סוף דבר איני מוצא לו בדברים אלו אלא אורחות עקלקלות והמחבר כבר כתב דברי כל הראשונים וראיותיהם ומה שיש בדברי כל אחד ואחד מהם באר היטב בס"ד.
ועתה נבאר דין מי שלקח מן המקולין שמוכרין שם בשר שחוטה ובשר טרפות ונבלות, ואינו יודע מאי זה מהן לקח. ודין מי שלקח בשר מן המקולין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין ואינו יודע מאי זה לקח. ודין בשר שנתעלם מן העין, ובשר שנמצא מושלך בלא סימן, ובשר שנמצא ביד גוי בלא סימן. שנינו בברייתא (צ"ה, א') תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע מאי זה מהן לקח, אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב. וטעמא דהא מילתא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכיון שיש שם אחת ידועה וניכרת מוכרת בשר נבלה, הרי הנבלה אינה בטלה ברוב, ואע"פ שאין שם חתיכה הראויה להתכבד [בה] בפני האורחים, אלא חתיכות קטנות או חתיכות גדולות יותר מכדי חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים, משום דכל איסור שנודע מקומו וניכר, אינו בטל, והרי הוא קבוע בתוך ההיתר ואינו בטל וכמו שנתבאר כבר למעלה בשער שלפני זה, בדברים שאינן בטלים ברוב. וכן איסור חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, וכן בעלי חיים אינן בטלין והרי הן בתערובתן כאיסור קבוע, וכמו שנתבאר שם, וכיון שכן, כל שלוקח ממקום שיש שם איסור קבוע כאחד מכל אלו הרי הן כמחצה על מחצה, ואם אינו יודע מאי זה מהן לקח, הרי זה אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב, כלומר אע"פ שכל הבשר הנמצא בעיר מן המקולין הוא פורש, אפילו הכי כיון שלא נולד לנו הספק בקבוע אלא בפורש, אני אומר כל דפריש מרובא פריש, ואע"פ שהיו דלתי מדינה נעולות שאי איפשר לבא שם בשר כשר מחוצה לה, וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות (ט"ו, א'). ודוקא בשלא ראינוהו בשעה שפירש מן הקבוע, אבל אם ראינוהו פורש מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע, שהרי נולד לנו הספק בקבוע. וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים (ט', ב') תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל, היינו מתני', תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה. פירש ואתא עכבר ושקל, היינו סופא, ובנמצא הלך אחר הרוב. ואם תאמר אפילו פירש אמאי שרינן ליה והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע, וכדאמרינן בזבחים פרק התערובות, דתנן התם (ע', ב') כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או חטאות מתות אפילו הן ריבוא ימותו כולן, ואקשינן עלה בגמרא (ע"ג, ב') ונכבשינהו כי היכי דניניידן ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, תירץ רבינו יצחק זצ"ל דהתם היתר ואיסור מעורבין זה בזה, ואי שרית ליה כשפירש, אתי למשקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר, אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר, לא חיישינן, דלאו ברשיעי עסקינן שיקח מן האיסור הברור. ולפי דברי רבינו יצחק ז"ל, אם לקח אדם מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין אע"פ שלא נודע עד שפירשה זו, וכשנולד הריעותא במקולין לא היתה זו בקבוע, אפילו הכי אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע הואיל ולא נודעו חתיכות הטרפה בין חתיכות ההיתר. וכן גם דעת רבינו שמשון ז"ל, שכל שנאסרה שעה אחת מחמת קביעותן, שוב אינן ניתרין ואפילו פירשו מעצמן. והביא ראיה מדאמרינן בפרק התערובות (ע"ד, א') טבעת של ע"ז שנפלה למאה טבעות, פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרין, ששים למקום אחד, אוסרין. ותניא ספק ע"ז אסור, וספק ספיקא מותר, כיצד כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות, כולן אסורין, פירש אחד לריבוא, ומריבוא לריבוא, מותרין. ופירשו מעצמן משמע, ואפילו הכי משמע דדוקא בשפירשו ונתערבו באחרים, אבל פירשו מאליהן והרי הן עומדין בפני עצמן, אסורין. וטעמא כדאמרן דכל שנאסרו מחמת קביעותן אע"פ שפירשו, באיסורן הן עומדין גזירה שמא יקח מן הקבוע. ונראה לי שאין ראית הרב ז"ל בזה מחוורת, דהתם כשפירש לפנינו מן הקבוע, ובודאי כל שפירש לפנינו מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע ואסור, וכמו שאמרנו, וכדמוכח נמי בהדיא בפרק קמא דפסחים (ט', ב'), ואפילו הכי אם חזר אותו שפירש לפנינו, ונפל לתוך היתר מרובה מותר, שאני אומר איסורא לתוך רובא אישתאר דהוה ליה ספק ספיקא ומותר. אבל כשפירש שלא בפנינו, או שנתפזרו כולן ואפילו בפנינו, כבר נתבטל הקביעות ומותר, וכן דעת רת"ם ז"ל, דכל שפירש מעצמו מותר ולא אמרו שם בשור הנסקל גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים, ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע. וכן כתוב בשאלתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא (שאילתא ס"ח) וזה לשונו ואילו איעריב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא, כולן אסורות. ודאי איבדיר מינהון לחדא דוכתא רובא, ומיעוטא [לחדא דוכתא], אמרי' איסורא בהך רובא איתא והך מיעוטא שריין. ודאי מישקל חוטרא ובדורינון, לא, דילמא אתי למישקל מקבוע ומיכל, כדתנן כל הזבחים שנתערבו כו', וקשיא לן וליכבשינהו וליניידן וכל דפריש מרובא פריש, ואמר רבא גזירה דילמא אתי למשקל מן הקבוע עד כאן. ולפיכך מי שלקח בשר מן המקולין ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין, ולא נודע חתיכות הטרפה בין שאר החתיכות, ויש שם חתיכות הראויות להתכבד בפני האורחין ואינו יודע מאי זו לקח, אם מן הטרפה או מן הכשרות, כל אותן שלקחו מכבר מן המקולין קודם שנודע שיש שם טרפה מותרות, לפי שלא נודע האיסור אלא לאחר שפרשו אלו, וכשבא לאלו הספק, בפורש בא להן וכל דפריש מרובא פריש, והיינו סופא דברייתא דקתני בנמצא הלך אחר הרוב. אבל אסור לאחר מיכן ליקח מן הקבוע במקולין, ואפילו לקח אחד בפנינו הרי זה אסור וכדמוכח בההיא דתשע צבורין של מצה ואחד של חמץ שבפרק ראשון דפסחים (ט', ב'). ומיהו דוקא בשלא נתערבה חתיכה זו שלקח מן הקבוע בחתיכות אחרות של היתר, אבל נתערבה באחרות, מסתברא לי שכולן מותרות וכדמוכח בהנהו דפרק התערובות (ע"ד, א') דטבעת של ע"ז שנפלה למאה, וכוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות, שאע"פ שפירש אחד מהן לפנינו ונפל לאחרים מותרין, וכפי התירוץ שכתבתי אני למעלה, ובין כך ובין כך חתיכות קטנות או גדולות שבגדולות שאינן ראויות להתכבד [בהן] בפני האורחין, מפני קטנן או מפני גדלן בין כך ובין כך מותרות אם היה שם רוב היתר, ובלבד בכענין שהתרנו יבש ביבש. וענין יבש ביבש כבר נתבאר למעלה בשער הראשון של בית זה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני]. עוד נראה מדברי החכם בענין תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה דקיימא לן דאם לקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור, דהוה ליה קבוע דחשבינן מחצה על מחצה. ובנמצא הלך אחר הרוב דהולכין על שעה זו שנולד הספק והוה ליה פירש ואזלינן בתר רובא, ולפי מה שכתב בענינים אלו הוא הדין אם היו בעיר זה עשר חנויות מוחזקות לנו כלן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע איזו היא ואחר כן נתברר לנו שא' מהחנויות אלו בשר נבלה, הרי מה שלקח מותר שבשעה שנולד הספק כבר פירשה זו ואזלינן בתר רובא ע"כ. ואגב חורפא אמרה וליתה וכדמעיינת בה שפיר משכחת להו דלא דמיין כלל, דאלו בנמצא דאזלינן בתר רובא הספק שנולד לנו על שעה זו על חתכה זו עם היות החנויות ברורים שאין בהם ספק והספק שעליה היא על שעה זו ולא על שעת פרישתה מן החנויות, אבל בשר שניקח מן החנויות בעודן כלן בחזקת היתר, כשנתברר שאחת מן החנויות אסורה אין תורת הספק הזה על שעה זו שאין תולדת הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שאחת מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהיא פירשה בידי הלוקח מהן, א"כ ספק זה אינו מחודש אלא גלויי מילתא בעלמא הוא שתחלה היה נעלם ממני שהייתי סבור שכולן מותרות וכשנתברר שאחד אסור איגלי מילתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו, כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה וזה ברור. עוד כתב דחתיכה חשובה של בשר חי אוסרת תערובתה אפי' באלף כדין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ע"כ. ואינו נכון שאין דין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אלא בשהיא ראויה עכשיו להתכבד בה כגון שנתבשלה, אבל כשהיא חיה לא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער שני]. עוד שם עוד נראה מדברי החכם בענין תשע חנויות וכו'. אמר הכותב הוא חלים והוא מפשר שהמחבר לא על חנות אחת מוכרת בשר נבלה בידוע אמרה דאעפ"י שזה לא ידע שיש כאן חנות מוכרת בשר נבלה כיון שלקח משם מן הקבוע לקח, והמחבר לא כתב כן אלא בשנמצא שם ספק טרפה או אפי' ודאי טרפה לאחר שלקח שזה לא נולד לנו במקולין עד לאחר שקנה זה וכל מה שלקח מתחלה, ולאחר שפירש נולד לנו הספק הזה אם לקח מן הטרפה או מן הכשרה מותר, דזה כנמצא הוא, דמאי שנא מתשע חנויות דודאי מי שלקח מן הקבוע לקח אלא שלא נולד לנו הספק בעודו בקבוע אלא בפירש ומשום כך מותר, ואעפ"י שידענו בבירור שלקחו מי שלקחו מן הקבוע שאין בשר נמכר בעיר אלא במקולין, וכן פירשו רבותינו הצרפתים בתוספותיהם גבי ההיא דאמר וכי בשביל שוטה שעשה שלא כהוגן נאבד את המקולין. עוד שם עוד כתב דחתיכה חשובה כו'. אמר הכותב כבר כתבתי למעלה שזה לא שמענו מעולם לאחד מן הראשונים ואיך סתם כל חזון ולא פירשו לנו. ועוד כי ראויה להתכבד בה בפני האורחים מצד חשיבות הוא שחשובה היא כיון שראויה להתכבד בה, ואם כן אפילו עכשיו חשיבותה עליה, וכדבר שבמנין בחבילי תלתן דמצד חשיבותן אינן בטלין וחתיכה הראויה אף היא חשובה היא אפילו בחיותה שיבשלנה ויתכבד בה בפני האורחין.
